פסק-דין בתיק עב"ל 28484-02-11

השופט עמירם רבינוביץ

1.     לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופט דניאל גולדברג; ב"ל 11834-08), בו נדחתה תביעת המערער על החלטת פקיד התביעות, שלא להכיר באירוע מיום 20.9.2006 כ"תאונת עבודה" לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי).

התשתית העובדתית

2.     עיקרי העובדות הרלבנטיות, כפי שנקבעו בפסק דינו של בית הדין האזורי, הן אלה:

א.      המערער, יליד 1963, עובד כסגן פקיד שומה במס הכנסה בירושלים.

ב.       במשך שנים השתתף המערער במסגרת הליגה למקומות עבודה בקבוצת הכדורסל מטעם נציבות מס הכנסה.

ג.        על פי עדותו של המערער והעד מטעמו, מר מיכאל שושן, מאמן הקבוצה, לקראת פתיחת עונת המשחקים שתחילתה בחודש אוקטובר 2006, ולקראת ביצוע בדיקת מאמץ המהווה חלק מבדיקת הכשירות הרפואית, נדרשו חברי הקבוצה ובהם המערער, לערוך אימוני כושר אישיים כגון ריצה והליכה לאחר שעות העבודה.

ד.       גרסת המערער בתצהירו לבית הדין האזורי הייתה כדלקמן: המערער שהיה שחקן פעיל במשך שנים בקבוצת הכדורסל של נציבות מס הכנסה, ובין היתר, שימש כקפטן הקבוצה וכרכז ספורט במקום עבודתו, הרגיש מחויבות רבה לעבור את בדיקות הכשירות לליגה בהצלחה. בשל מחויבות זו ועל רקע בעיית עודף משקל שממנה סבל, ביצע המערער 4-3 אימונים בשבוע, שכללו שילוב של הליכה וריצה. ביום 20.9.2006 ערך המערער אימון הליכה וריצה בשכונת מגוריו, כאשר במהלך הריצה במורד רחוב גל הוא נחת "לא טוב" על רגלו הימנית כתוצאה ממספר מרצפות ששקעו. כתוצאה מהנחיתה הלא טובה התעקמה רגלו והוא חש כאב חד בברך. הוא ניסה להמשיך לרוץ, אך משראה כי רגלו כואבת, הוא דידה לביתו.   

ה.      אין מחלוקת, כי המערער לא נעדר מעבודתו בסמוך לאחר אימון הכושר.

ו.        אין מחלוקת כי המועד הראשון לאחר אימון הכושר, בו  ביקר המערער אצל רופא בעניין כאביו בברך היה ביום 3.10.2006.

3.     פקידת התביעות דחתה את תביעת המערער להכיר בפגיעה באימון הכושר כ"תאונת עבודה" משני נימוקים: האחד, פעילות לשמירת כושר גופני, בה עסק המערער בעת שנפגע לטענתו, איננה פעילות נלווית לעבודה. השני, אף אם פעילות זו הייתה מוכרת כפעילות נלווית לעבודה, אין קשר סיבתי בין אימון הכושר לבין הנזק בברכו של המערער, משום שפנייתו הראשונה של המערער לטיפול רפואי הייתה כעשרה ימים לאחר הפגיעה הנטענת. על החלטה זו, הגיש המערער תובענה לבית הדין האזורי.

פסק הדין של  בית הדין האזורי

4.     בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער בקובעו, כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת קרות אירוע תאונתי במהלך אימון הכושר. 

בקביעתו זו נסמך בית הדין האזורי על הנתונים הבאים: לא היו עדים נוספים במהלך אימון הכושר;  עדותו של המערער היא עדות יחידה לגבי קרות הפגיעה באימון הכושר, מבלי שנמצא סיוע בחומר הראייתי לגרסתו, ולעומת זאת קיימות ראיות המכרסמות במהימנות הגרסה; אין ברשומות הרפואיות הסמוכות ביותר לאירוע, כדי לתמוך בגרסתו בדבר פגיעה תאונתית בברך, באופן שתיאר המערער. ברשומות אלו מתוארים כאבי ברך בעקבות "הליכה מרובה" בלבד; ברישום הרפואי הראשון,  אין אזכור לכך, שהמערער מייחס את הפגיעה לפעילות שקשורה לעבודה; בהודעת המערער על פגיעה בעבודה (להלן: הודעת הפגיעה) שהגיש למשיב (להלן: המוסד) בחודש יולי 2007, לא מתואר כל אירוע של התעקמות הברך, בשל נחיתה לא טובה על מרצפת שקועה; בפעם הראשונה, בה הועלתה על ידי המערער הטענה  לגבי "התעקמות הברך", הייתה במכתב תשובה למוסד מיום 11.11.07, כאשר באותה עת היה המערער  כבר מיוצג.  על גרסה זו חזר המערער גם בהודעתו לחוקר המוסד מיום 28.2.2008; קיימת סתירה בין גרסתו של המערער המתארת פגיעה תוך כדי ריצה, ובין הודעת הפגיעה, בה אין אזכור של ריצה במהלך אימון הכושר; עדותו של מר מיכאל שושן, מאמנו של המערער, איננה תומכת בגרסת המערער לגבי אופן התרחשות האירוע התאונתי, שכן מר שושן העיד על קיומה של שיחה בינו ובין המערער ביום 20.9.2006, או בסמוך לאחר מכן, ובה הודיע לו המערער כי לא יגיע לבדיקת הכשירות. ברם מר שושן לא זכר כי המערער סיפר לו על פרטי הפגיעה בברכו באותה שיחה.

תמצית טענות הצדדים בערעור

5.     לטענת המערער, הכרעתו של בית הדין האזורי מבוססת ברובה על טעות מהותית בהבנת תיאור הפגיעה המופיע בטופס הודעת הפגיעה שהגיש המערער. בעוד שבהודעת הפגיעה נכתב: "פעילות של הליכה בעליות ו ריצות קצרות", בית הדין האזורי הבין בטעות כי נכתב: "פעילות של הליכה בעליות ו ירידות קצרות" (פסקה 19 לפסק הדין, הדגשות לא במקור, ע.ר). על כן, הגיע בית הדין האזורי למסקנה שגויה, שלפיה קיימת סתירה בין גרסת המערער בפני בית הדין ובין גרסתו במסגרת הודעת הפגיעה, אשר בה  לא הוזכרה פעילות של ריצה.

כמו כן טען המערער כי עדותו בפני בית הדין האזורי הייתה אמינה וקוהרנטית, וכך גם עדותו של מר בן שושן התומכת בגרסתו.  מר שושן העיד כי בסמוך לאימון הכושר קיבל הודעה מהמערער, לפיה בשל מצבו הרפואי לא יוכל ליטול חלק במשחקי הליגה, וכן כי בשיחה מאוחרת יותר סיפר לו המערער פרטים נוספים על אופן הפגיעה. המערער הוסיף וטען, כי על פי המסמכים הרפואיים, הפגיעה קרתה במהלך אימון כושר מאומץ, ולכן יש לראות במסמכים אלו תמיכה, ולו חלקית, לגרסת המערער, וודאי שאינם סותרים אותה. אשר על כן, טעה בית הדין האזורי באופן בו פירש מסמכים רפואיים אלו, וטעה בהחלטתו ליתן להם משקל מכריע.

6.     לטענת המוסד, יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. על כך הוסיף וטען המוסד, כי מדובר בערעור העוסק בעיקרו בממצאים עובדתיים שקבע בית הדין האזורי באופן מנומק, ובהם אין נוהגת ערכאת הערעור להתערב. הרישומים הרפואיים ובכללם הרישומים הסמוכים לאירוע סותרים את גרסת המערער בכתב התביעה ובתצהיר, כמו גם בהודעת הפגיעה. כמו כן, אין בעדותו של מר שושן כדי לתמוך בגרסת המערער, ואין בנמצא נימוק המצדיק לפסוק על פי עדותו היחידה של המערער ללא סיוע בחומר הראייתי לגרסתו. בדחותו את תביעת המערער, הסתמך בית הדין האזורי על מכלול הראיות, ולא התבסס בעיקר  רק על טופס אחד, כטענת המערער.

דיון והכרעה